ריטריט מדיטציה שני למדענים - ינואר 2011

The Second Scientist retreat - Embodiment

אנו שמחים להודיע על ריטריט המדיטציה השני המיועד לקהילה המדעית והמקצועית

הריטריט ייערך בין ה 12 ל 15 בינואר 2011 בישוב נווה שלום, ליד צומת לטרון.

השנה יתרכז הריטריט בחקר מדיטטיבי של הגוף, תוך בחינת שאלות הקשורות, לגבולות הגוף, לתפיסת הגוף, למערכות הגומלין בין הגוף והתודעה, ולקשר שבין הגוף ותנועתו לבין האופן בו אנו תופסים את עצמנו.

הריטריט יתמקד בפיתוח המודעות שלנו תוך תרגול מדיטציה בישיבה, שמירה על שתיקה בחלקים ניכרים מהזמן, ופיתוח תשומת הלב גם בזמן שבין המדיטציות.
בנוסף לתרגול המדיטטיבי יוקדש במהל הריטריט זמן לדיון מדעי בקבוצות בנושאים הקשורים לגוף ולחוויות הריטריט. את הדיונים ינחו כמה מהחוקרים המובילים בארץ בתחומים אלו, יחד עם מורי המדיטציה של הריטריט ומתרגלים ותיקים.

את הריטריט עצמו ינחו סטיבן פולדר, יעקב רז ושימי לוי, מותיקי ובכירי מורי המדיטציה בישראל.

ההרשמה לריטריט תיפתח בימים הקרובים. מספר המקומות מוגבל.

חוויות מריטריט מדענים בארה"ב 2006

A Contemplative Science
Sam Harris

The HuffingtonPost.com, February 2, 2006

I recently spent a week with one hundred fellow scientists at a retreat center in rural Massachusetts . The meeting attracted a diverse group: physicists, neuroscientists, psychologists, clinicians, and a philosopher or two; all devoted to the study of the human mind. In many respects it was like any other scientific retreat: we gathered each day in a large hall; we took long walks in the snow; we ate communally.
 At this meeting, however, six days passed before anyone uttered a word.
 Our silence was not a sign of scientific controversy or of the breakdown of social relations. We were on a silent meditation retreat at the Insight Meditation Society, engaged in a Buddhist practice known as vipassana (the Pali word for 'seeing clearly'). Techniques like vipassana have been practiced by Buddhist contemplatives for millennia, and there is now a growing body of scientific research to suggest that they can promote mental and physical wellbeing. According to the teachings of Buddhism, meditation produces profound insights into the nature of human subjectivity; insights that can have a direct a bearing upon a person's ethical life and level of happiness. The retreat at IMS, which was co-sponsored by the Mind and Life Institute, represents the first time a large group of scientists have sought to personally test such claims.
 The initial instruction given on a vipassana retreat could not be more simple: when seated, pay attention to the sensation of breathing; when walking, notice the feeling of moving your feet; and whenever you find that your mind has wandered into thought, simply come back to the mere awareness of sensation. Once meditators have developed an ability to concentrate on the flow of physical sensations in this way, they are encouraged to pay attention to the entire range of their experience. The practice from then on is to be precisely aware, moment by moment, of the full tumult of consciousness and its contents: sights, sounds, sensations, thoughts, intentions, and emotions. Of critical importance for the purposes of science: there are no unjustified beliefs or metaphysics that need be adopted at all.
 Many of the scientists found the experience grueling. Some said it was the hardest week of their lives. Indeed, many had not known that they would be consigned to total silence for the first six days of the retreat, and asked not to read, or to write, or to make eye-contact with the other retreatants. One neuroscientist reported that on the second day of the retreat he hit "a wall of grief," in the face of which even the most trivial memories -- of drinking a cup of tea, of shaving his face -- precipitated profound feelings of sadness, simply because they testified to the inexorable passage of time. It is, of course, natural to brood about time when one suddenly has too much of it on hand. Heaven help the meditator who gets a song like "Cats in the Cradle and the Silver Spoon" stuck in his head. He will surely die by his own hand.
 Many scientists have been drawn to Buddhism out of a sense that the Western tradition has delivered an impoverished conception of basic, human sanity. In the West, if you speak to yourself out loud all day long, you are considered crazy. But speaking to yourself silently -- thinking incessantly -- is considered perfectly normal. On the Buddhist view, the continuous identification with discursive thought is a kind of madness -- albeit a madness that is very well-subscribed. As some of the retreatants discovered, when thoughts are seen to be mere phenomena arising and passing away in consciousness (along with sights, sounds, sensations, etc.), the feeling that there is a "self" who is the thinker of these thoughts can disappear. This experience of selflessness is interesting for two reasons: it makes perfect sense from a neurological perspective, as there is no privileged position for a self to occupy in the brain. The loss of self can also be deeply liberating. Several labs have begun to study meditators who claim to have ready access to this state. Richard Davidson and colleagues at the University of Wisconsin have detected marked differences in the brains of such adepts as measured by functional magnetic resonance imaging (fMRI) and EEG. Research on the functional effects of meditation is still in its infancy, but there seems to be little question that the practice changes the brain.
 Needless to say, any truths uncovered about the human mind through meditation cannot be "Buddhist". And if meditation ever becomes widely adopted as a tool of science, it will be quickly stripped of its Buddhist roots. There are, after all, very good reasons we don't talk about "Christian physics" or "Muslim algebra". Physics and algebra are genuine domains of human inquiry, and as such, they transcend the cultural conditions out of which they arose. Today, anyone emphasizing the religious roots of these intellectual disciplines would stand convicted of not understanding them at all. In the same way, if we ever develop a scientific account of the contemplative path, speaking of "Buddhist" meditation will be synonymous with a failure to assimilate the changes that will have occurred in our understanding of the human mind.
The retreat might have been a significant event in the history of ideas. It could mark the beginning of a discourse on ethics and spiritual experience that is as unconstrained by dogma and cultural prejudice as the discourses of physics, biology, and chemistry are. Other retreats for scientists are now being planned. What effect this will have on our collective understanding of the human mind remains to be seen. But we could be witnessing the birth of a contemplative science

From: “Mindfulness in Plain English” By: Gunaratana Mahathera

From:  “Mindfulness in Plain English”

By: Gunaratana Mahathera

The meditation we teach is called Insight Meditation.  As we have already

said, the variety of possible objects of meditation is nearly unlimited, and

human beings have used an enormous number down through the ages.  Even

within the Vipassana tradition there are variances.  There are meditation

teachers who teach their students to follow the breath by watching the rise

and fall of the abdomen.  Others recommend focusing attention on the touch

of the body against the cushion, or hand against hand, or the feeling of one

leg against the other.  The method we are explaining here, however, is

considered the most traditional and is probably what Gotama Buddha taught

his students.  The Satipatthana Sutta, the Buddha's original discourse on

mindfulness, specifically says that one must begin by focusing the attention

on the breathing and then go on to note all other physical and mental

phenomena which arise. 

We sit, watching the air going in and out of our noses.  At first glance,

this seems an exceedingly odd and useless procedure.  Before going on to

specific instructions, let us examine the reason behind it.  The first

question we might address is why use any focus of attention at all? We are,

after all, trying to develop awareness.  Why not just sit down and be aware

of whatever happens to be present in the mind?  In fact there are

meditations of that nature.  They are sometimes referred to as unstructured

meditation and they are quite difficult.  The mind is tricky.  Thought is an

inherently complicated procedure.  By that we mean we become trapped,

wrapped up, and stuck in the thought chain.  One thought leads to another

which leads to another, and another, and another, and so on.  Fifteen

minutes later we suddenly wake up and realize we spent that whole time stuck

in a daydream or sexual fantasy or a set of worries about our bills or

whatever. 

There is a difference between being aware of a thought and thinking a

thought.  That difference is very subtle.  It is primarily a matter of

feeling or texture.  A thought you are simply aware of with bare attention

feels light in texture; there is a sense of distance between that thought

and the awareness viewing it.  It arises lightly like a bubble, and it

passes away without necessarily giving rise to the next thought in that

chain.  Normal conscious thought is much heavier in texture.  It is

ponderous, commanding, and compulsive.  It sucks you in and grabs control of

consciousness.  By its very nature it is obsessional, and it leads straight

to the next thought in the chain, apparently with no gap between them. 

Conscious thought sets up a corresponding tension in the body, such as

muscular contraction or a quickening of the heartbeat.  But you won't feel

tension until it grows to actual pain, because normal conscious thought is

also greedy.  It grabs all your attention and leaves none to notice its own

effect.  The difference between being aware of the thought and thinking the

thought is very real.  But it is extremely subtle and difficult to see.

Concentration is one of the tools needed to be able to see this difference.

Deep concentration has the effect of slowing down the thought process and

speeding up the awareness viewing it.  The result is the enhanced ability to

examine the thought process.  Concentration is our microscope for viewing

subtle internal states.  We use the focus of attention to achieve

one-pointedness of mind with calm and constantly applied attention.  Without

a fixed reference point you get lost, overcome by the ceaseless waves of

change flowing round and round within the mind. 

We use breath as our focus.  It serves as that vital reference point from

which the mind wanders and is drawn back.  Distraction cannot be seen as

distraction unless there is some central focus to be distracted from.  That

is the frame of reference against which we can view the incessant changes

and interruptions that go on all the time as a part of normal thinking. 

Ancient Pali texts liken meditation to the process of taming a wild

elephant.  The procedure in those days was to tie a newly captured animal to

a post with a good strong rope.  When you do this the elephant is not happy.

He screams and tramples, and pulls against the rope for days.  Finally it

sinks through his skull that he can't get away, and he settles down.  At

this point you can begin to feed him and to handle him with some measure of

safety.  Eventually you can dispense with the rope and post altogether, and

train your elephant for various tasks.  Now you've got a tamed elephant that

can be put to useful work.  In this analogy the wild elephant is your wildly

active mind, the rope is mindfulness, and the post is our object of

meditation -- breathing.  The tamed elephant who emerges from this process

is a well trained, concentrated mind that can then be used for the

exceedingly tough job of piercing the layers of illusion that obscure

reality.  Meditation tames the mind. 

The next question we need to address is: Why choose breathing as the primary

object of meditation? Why not something a bit more interesting?  Answers to

this are numerous.  A useful object of meditation should be one that

promotes mindfulness.  It should be portable, easily available and cheap.

It should also be something that will not embroil us in those states of mind

from which we are trying to free ourselves, such as greed, anger and

delusion.  Breathing satisfies all these criteria and more.  Breathing is

something common to every human being.  We all carry it with us wherever we

go.  It is always there, constantly available, never ceasing from birth till

death, and it costs nothing. 

Breathing is a non-conceptual process, a thing that can be experienced

directly without a need for thought.  Furthermore, it is a very living

process, an aspect of life that is in constant change.  The breath moves in

cycles -- inhalation, exhalation, breathing in and breathing out.  Thus it

is miniature model of life itself. 

The sensation of breath is subtle, yet it is quite distinct when you learn

to tune into it.  It takes a bit of an effort to find it.  Yet anybody can

do it.  You've got to work at it, but not too hard.  For all these reasons,

breathing makes an ideal object of meditation.  Breathing is normally an

involuntary process, proceeding at its own pace without a conscious will.

Yet a single act of will can slow it down or speed it up, make it long and

smooth or short and choppy.  The balance between involuntary breathing and

forced manipulation of breath is quite delicate.  And there are lessons to

be learned here on the nature of will and desire.  Then, too, that point at

the tip of the nostril can be viewed as a sort of a window between the inner

and outer worlds.  It is a nexus point and energy-transfer spot where stuff

from the outside world moves in and becomes a part of what we call 'me', and

where a part of me flows forth to merge with the outside world.  There are

lessons to be learned here about self-concept and how we form it. 

Breath is a phenomenon common to all living things.  A true experiential

understanding of the process moves you closer to other living beings.  It

shows you your inherent connectedness with all of life.  Finally, breathing

is a present-time process.  By that we mean it is always occurring in the

here-and-now.  We don't normally live in the present, of course.  We spend

most of our time caught up in memories of the past or leaping ahead to the

future, full of worries and plans.  The breath has none of that

'other-timeness'.  When we truly observe the breath, we are automatically

placed in the present.  We are pulled out of the morass of mental images and

into a bare experience of the here- and-now.  In this sense, breath is a

living slice of reality.  A mindful observation of such a miniature model of

life itself leads to insights that are broadly applicable to the rest of our

experience. 

The first step in using the breath as an object of meditation is to find it.

What you are looking for is the physical, tactile sensation of the air that

passes in and out of the nostrils.  This is usually just inside the tip of

the nose.  But the exact spot varies from one person to another, depending

on the shape of the nose.  To find your own point, take a quick deep breath

and notice the point just inside the nose or on the upper lip where you have

the most distinct sensation of passing air.  Now exhale and notice the

sensation at the same point.  It is from this point that you will follow the

whole passage of breath.  Once you have located your own breath point with

clarity, don't deviate from that spot.  Use this single point in order to

keep your attention fixed.  Without having selected such a point, you will

find yourself moving in and out of the nose, going up and down the windpipe,

eternally chasing after the breath which you can never catch because it

keeps changing, moving and flowing. 

If you ever sawed wood you already know the trick.  As a carpenter, you

don't stand there watching the saw blade going up and down.  You will get

dizzy.  You fix your attention on the spot where the teeth of the blade dig

into the wood.  It is the only way you can saw a straight line.  As a

meditator, you focus your attention on that single spot of sensation inside

the nose.  From this vantage point, you watch the entire movement of breath

with clear and collected attention.  Make no attempt to control the breath.

This is not a breathing exercise of the sort done in Yoga.  Focus on the

natural and spontaneous movement of the breath.  Don't try to regulate it or

emphasize it in any way.  Most beginners have some trouble in this area.  In

order to help themselves focus on the sensation, they unconsciously

accentuate their breathing.  The results is a forced and unnatural effort

that actually inhibits concentration rather than helping it.  Don't increase

the depth of your breath or its sound.  This latter point is especially

important in group meditation.  Loud breathing can be a real annoyance to

those around you.  Just let the breath move naturally, as if you were

asleep.  Let go and allow the process to go along at its own rhythm. 

This sounds easy, but it is trickier than you think.  Do not be discouraged

if you find your own will getting in the way.  Just use that as an

opportunity to observe the nature of conscious intention.  Watch the

delicate interrelation between the breath, the impulse to control the breath

and the impulse to cease controlling the breath.  You may find it

frustrating for a while, but it is highly profitable as a learning

experience, and it is a passing phase.  Eventually, the breathing process

will move along under its own steam.  And you will feel no impulse to

manipulate it.  At this point you will have learned a major lesson about

your own compulsive need to control the universe. 

Breathing, which seems so mundane and uninteresting at first glance, is

actually an enormously complex and fascinating procedure.  It is full of

delicate variations, if you look.  There is inhalation and exhalation, long

breath and short breath, deep breath, shallow breath, smooth breath and

ragged breath.  These categories combine with one another in subtle and

intricate ways.  Observe the breath closely.  Really study it.  You find

enormous variations and constant cycle of repeated patterns.  It is like

a symphony.  Don't observe just the bare outline of the breath.  There is

more to see here than just an in-breath and an out-breath.  Every breath has

a beginning middle and end.  Every inhalation goes through a process of

birth, growth and death and every exhalation does the same.  The depth and

speed of your breathing changes according to your emotional state, the

thought that flows through your mind and the sounds you hear.  Study these

phenomena.  You will find them fascinating. 

This does not mean, however, that you should be sitting there having little

conversations with yourself inside your head: "There is a short ragged

breath and there is a deep long one.  I wonder what's next?" No, that is not

Vipassana.  That is thinking.  You will find this sort of thing happening,

especially in the beginning.  This too is a passing phase.  Simply note the

phenomenon and return your attention toward the observation of the sensation

of breath.  Mental distractions will happen again.  But return your

attention to your breath again, and again, and again, and again, for as long

as it takes until it does not happen anymore. 

When you first begin this procedure, expect to face some difficulties.  Your

mind will wander off constantly, darting around like a drunken bumblebee and

zooming off on wild tangents.  Try not to worry.  The monkey-minded

phenomenon is well known.  It is something that every advanced meditator has

had to deal with.  They have pushed through it one way or another, and so

can you.  When it happens, just note the fact that you have been thinking,

day-dreaming, worrying, or whatever.  Gently, but firmly, without getting

upset or judging yourself for straying, simply return to the simple physical

sensation of the breath.  Then do it again the next time, and again, and

again, and again. 

Somewhere in this process, you will come face-to-face with the sudden and

shocking realization that you are completely crazy.  Your mind is a

shrieking, gibbering madhouse on wheels barreling pell-mell down the hill,

utterly out of control and hopeless.  No problem.  You are not crazier than

you were yesterday.  It has always been this way, and you just never

noticed.  You are also no crazier than everybody else around you.  The only

real difference is that you have confronted the situation; they have not.

So they still feel relatively comfortable.  That does not mean that they are

better off.  Ignorance may be bliss, but it does not lead to liberation.  So

don't let this realization unsettle you.  It is a milestone actually, a sigh

of real progress.  The very fact that you have looked at the problem

straight in the eye means that you are on your way up and out of it. 

In the wordless observation of the breath, there are two states to be

avoided: thinking and sinking.  The thinking mind manifests most clearly as

the monkey-mind phenomenon we have just been discussing.  The sinking mind

is almost the reverse.  As a general term, sinking mind denotes any dimming

of awareness.  At its best, it is sort of a mental vacuum in which there is

no thought, no observation of the breath, no awareness of anything.  It is a

gap, a formless mental gray area rather like a dreamless sleep.  Sinking

mind is a void.  Avoid it. 

Vipassana meditation is an active function.  Concentration is a strong,

energetic attention to one single item.  Awareness is a bright clean

alertness.  Samahdhi and Sati -- these are the two faculties we wish to

cultivate.  And sinking mind contains neither.  At its worst, it will put

you to sleep.  Even at its best it will simply waste your time. 

When you find you have fallen into a state of sinking mind, just note the

fact and return your attention to the sensation of breathing.  Observe the

tactile sensation of the in-breath.  Feel the touch sensation of the

out-breath.  Breathe in, breathe out and watch what happens.  When you have

been doing that for some time -- perhaps weeks or months -- you will begin

to sense the touch as a physical object.  Simply continue the process --

breathe in and breathe out.  Watch what happens.  As your concentration

deepens you will have less and less trouble with monkey-mind.  Your

breathing will slow down and you will track it more and more clearly, with

fewer and fewer interruptions.  You begin to experience a state of great

calm in which you enjoy complete freedom from those things we call psychic

irritants.  No greed, lust, envy, jealousy or hatred.  Agitation goes away.

Fear flees.  These are beautiful, clear, blissful states of mind.  They are

temporary, and they will end when meditation ends.  Yet even these brief

experiences will change your life.  This is not liberation, but these are

stepping stones on the path that leads in that direction.  Do not, however,

expect instant bliss.  Even these stepping stones take time and effort and

patience. 

The meditation experience is not a competition.  There is a definite goal.

But there is no timetable.  What you are doing is digging your way deeper

and deeper through the layers of illusion toward realization of the supreme

truth of existence.  The process itself is fascinating and fulfilling.  It

can be enjoyed for its own sake.  There is no need to rush. 

At the end of a well-done meditation session you will feel a delightful

freshness of mind.  It is peaceful, buoyant, and joyous energy which you can

then apply to the problems of daily living.  This in itself is reward

enough.  The purpose of meditation is not to deal with problems, however,

and problem-solving ability is a fringe benefit and should be regarded as

such.  If you place too much emphasis on the problem-solving aspect, you

will find your attention turning to those problems during the session,

sidetracking concentration.  Don't think about your problems during your

practice.  Push them aside very gently. 

Take a break from all that worrying and planning.  Let your meditation be a

complete vacation.  Trust yourself, trust your own ability to deal with

these issues later, using the energy and freshness of mind that you built up

during your meditation.  Trust yourself this way and it will actually occur.

Don't set goals for yourself that are too high to reach.  Be gently with

yourself.  You are trying to follow your own breathing continuously and

without a break.  That sounds easy enough, so you will have a tendency at

the outset to push yourself to be scrupulous and exacting.  This is

unrealistic.  Take time in small units instead.  At the beginning of an

inhalation, make the resolve to follow the breath just for the period of

that one inhalation.  Even this is not so easy, but at least it can be done.

Then, at the start of the exhalation, resolve to follow the breath just for

that one exhalation, all the way through.  You will still fail repeatedly,

but keep at it. 

Every time you stumble, start over.  Take it one breath at a time.  This is

the level of the game where you can actually win.  Stick at it -- fresh

resolve with every breath cycle, tiny units of time.  Observe each breath

with care and precision, taking it one split second on top of another, with

fresh resolve piled one on top of the other.  In this way, continuous and

unbroken awareness will eventually result. 

Mindfulness of breathing is a present-time awareness.  When you are doing it

properly, you are aware only of what is occurring in the present.  You don't

look back and you don't look forward.  You forget about the last breath, and

you don't anticipate the next one.  When the inhalation is just beginning,

you don't look ahead to the end of that inhalation.  You don't skip forward

to the exhalation which is to follow.  You stay right there with what is

actually taking place.  The inhalation is beginning, and that's what you pay

attention to; that and nothing else. 

This meditation is a process of retraining the mind.  The state you are

aiming for is one in which you are totally aware of everything that is

happening in your own perceptual universe, exactly the way it happens,

exactly when it is happening; total, unbroken awareness in the present time.

This is an incredibly high goal, and not to be reached all at once.  It

takes practice, so we start small.  We start by becoming totally aware of

one small unit of time, just one single inhalation.  And, when you succeed,

you are on your way to a whole new experience of life. 

===============================

The Miracle of Mindfulness Dr. Stephen Fulder

The Miracle of Mindfulness

Dr. Stephen Fulder

Mindfulness is a new term that we often hear about, but it is not clear to many people what exactly it is, how it is done, and how it can help us. We hear about ‘Mindfulness Based Stress Reduction’ (MBSR), mindfulness used in chronic pain clinics in major US medical centres when all else has failed, mindfulness entering psychotherapeutic sessions, mindfulness in improving well-being and happiness in the workplace, and of course mindfulness as a spiritual technique. So let us explore it here.

Mindfulness is a translation of the word sati in the ancient Pali language of the early Buddhist texts. Sati means to remember to be aware or pay attention: it has an element of being present, and an element of returning or remembering. Before the translation to the English word mindfulness, the old-fashioned English word ‘recollection’ was used, which also suggests a movement of coming back to ourselves. Mindfulness has come to the western world along with the introduction of Buddhist spiritual and meditative practices over the last 50 years. It is a central practice of most Buddhist traditions, and indeed, in one form or another, the practice of being aware is part of all spiritual traditions. It is one of the techniques of spiritual training that has emerged from the monasteries of Burma and Thailand, and become packaged for westerners, much as yoga has arrived from its Hindu spiritual source.

In the early texts it is very clearly described: when you breathe in a long breath you know it is a long breath, when a short breath you know it is a short breath…. when stretching out the arm you know it, when turning, walking, sitting, eating you know it…and so on. You know sounds and tastes touch and smells. That is on the level of body. It gets subtler of course. When a thought arises you know that you are thinking and you know what kind of thought it is. You know when you are attracted or pulled towards something you like or pushed away from something you don’t like. You know the arising of intentions and will, of moods and states of mind. You know the inner emotional climate, subtle or gross forms of anger, joy, love and every other feeling. You know what it is like to be you at every moment. In other words you are fully present and aware at each moment.

This is no easy task, and it is usual to take it step by step, training the attention by regular practice or in intensive retreats. The training involves staying steady for longer and longer periods with some slice of our sensory impressions in the present moment. If, for example, the breath is used as the point of focus, the training is to stay with the breath, observing it fully, for as long as possible. After a period, the mind is distracted and goes off on its usual tracks. One lets the mind go, and returns to the breath. The contact of the foot with the ground while walking, of the body on the floor while lying, or the taste of the food while chewing, are all possible places to train our mindfulness. Gradually, mindfulness becomes established for longer and longer periods, and one becomes more sensitive, more able to notice things, and be present with whatever comes up. Continued practice can bring us to a deep spiritual transformation as life opens itself up to our penetrating attention.

But fortunately mindfulness is highly effective even in small doses. Preliminary exercises and training may start just with taking time to really experience the eating of an orange, or to fully catch the experience of just a few breaths.   At this level it can help us come back to ourselves, feel at home with ourselves, engage more effectively with the ups and downs of daily life, and feel that we are living more fully. It works because it opens a window to the basic truth that we live our life only in the present moment. And in this present moment we experience a flow of ever-changing impressions and experiences. Getting closer to this truth we begin to feel fully and wonderfully alive. Much as we were when we were children, with every moment full of wonder and interest. And with that same innocence, if something is painful we can cry, but immediately afterwards we have moved on and the sun shines again.

Mindfulness works because it runs counter to the tendencies, which cause us stress, depression and suffering, and limit our engagement with the lived experience. The tendency is for our mind and ourselves to be completely and endlessly caught up by things we like or do not like. If we have a task, we are totally occupied with what we need to do, with its success or failure. If we have a pain, we completely absorbed with dealing with it and in being the victim of it. If we have emotional or relationship issues, they keep going round and round our minds and we may feel submerged or depressed. It is as if we are under an enchantment, and we forget the changing, dynamic and free nature of our real experience in the present moment. For example, we forget that we have a head unless we have a headache, forget that we breathe unless we have asthma, forget that we are standing on this earth when we are waiting impatiently in line at the bank, forget that we are touching a keyboard and creating words when we are under stress to reach a deadline, and so on. If we become intimate with our true experience, remarkable things can happen. For example if we begin to turn towards physical pain instead of away from it, and bring mindfulness to bear on it, we may find that it is not a solid and unpleasant block of pain, but rather a changing experience like any other, now strong, now weak, now urgent, now uninteresting, now here now there, now evident, and now vanished. In this way mindfulness training can help chronic pain patients to completely shift their attitude from sufferer to participator, and they find that the pain is far less of a problem. Mindfulness softens the scars of living, and brings them back into circulation.

In a deeper sense, there is no real problem in the present moment, even though we may have unpleasant as well as pleasant experiences, because we do not build up unpleasant experiences into a state of suffering. In this present moment things feel new, simple, meaningful, and direct. Each living moment opens itself to us anew in the full gaze of our attention. This is what makes life sacred. As the Vietnamese monk, Thich Nhat Hanh, who was one of the pioneers of mindfulness in the West, said: “I must confess it takes me a little longer to do the dishes in mindfulness, but I live fully in every moment and I am happy. Each second of life is a miracle; the dishes themselves and the fact that I am washing them are miracles! Every conscious step we make a flower blooms under our feet.”

Stephen Fulder 7/2/2007

עֵרוּת: בודהיזם-ללא-איזם / מאיר זוהר

עֵרוּת: בודהיזם-ללא-איזם / מאיר זוהר

הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם: הבודהא היה בן-אדם שפגש אנשים אחרים, הקשיב להם ודיבר איתם, ממש בלב החיים, ולימד דבר אחד פשוט: איך לחיות בעולם – בלי להיות לכודים בדברים של העולם; איך לפגוש את עצמנו ולפגוש אחרים, ממש כאן ועכשיו במצב בו אנחנו נמצאים – בחופש ושלום, שמחה ואהבה, ללא תנאים; איך לחיות במלואם, לעומקם, את החיים שאנחנו, כבני-אדם בעולם, חיים. הבודהא לימד הרבה דברים, ואחריו גם תלמידיו ממשיכים ומוסיפים; הבודהא ותלמידיו לימדו ועדיין מלמדים הרבה דברים, אבל המהות היא באמת פשוטה: איך עכשיו אנחנו מתייחסים לכל מה שאנחנו פוגשים, איך עכשיו אנחנו פוגשים את החיים.

הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם אלא בודהיזם-ללא-איזם, או בפשטות, עֵרוּת. לערות יש שני היבטים שאינם נפרדים – נוכחות ומודעות: כאשר אנחנו נוכחים-מודעים אנחנו קשובים, ערים, אנחנו באמת בחיים. ערות היא המהות של הדהרמא, החיות של הסנגהא, הלב של הבודהא; כאשר אנחנו ערים הבודהא, הדהרמא והסנגהא אינם נפרדים. אין סנגהא ללא בודהא, אין באמת רֵעוּת ללא ערות; ואין בודהא ללא סנגהא, ללא בני-אדם שמתעוררים לחיים.

שאלו את הבודהא, "מה תלמידיך עושים? מה אצלך לומדים?"

והבודהא השיב, "אנחנו יושבים, אנחנו הולכים, אנחנו אוכלים".

אמרו לו, "אבל זה הכל? כולנו יושבים, הולכים, אוכלים –

מה המיוחד במה שאתם עושים? מה בכל זאת אתם לומדים?"

ענה הבודהא, "אנחנו יושבים – ערים, הולכים – ערים, אוכלים – ערים;

בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו ערים, קשובים אנחנו חיים את החיים".

בודהיזם-ללא-איזם הוא בודהיזם ללא תוספות: ללא אידיאלים ורעיונות, ללא טקסים וללא אמונות תפלות, ללא פרות קדושות וללא עגלים זהובים; ללא דעות קדומות ומסקנות, ללא מטרות וללא אמצעים; ללא היצמדות לדברים. וכל הידע וההסברים, וכל החוקים והכללים, אין בהם טעם אם אנחנו לא באמת נוכחים, קשובים, מודעים; רק כאשר אנחנו ערים יש באמת טעם לחיים. אין טעם בלימוד בודהיזם אם אנחנו לא ערים למי שלומד – הבודהא לא לימד בודהיזם אלא להיות ערים; אין טעם בתרגול מדיטציה אם אנחנו לא ערים למי שמתרגל – הבודהא לא לימד מדיטציה אלא להיות ערים; אין טעם במעשים טובים אם אנחנו לא ערים למי שעושה את המעשים – הבודהא לא לימד מעשים טובים אלא להיות ערים. המהות אינה הדבר שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות – עשייה גשמית או רוחנית, בבועה של הסדנא או בשוּק של החיים – אלא האיכות של העשייה, האיכות של ההוויה. המהות אותה לימד הבודהא היא דבר אחד פשוט: איך לחיות, ממש כאן ועכשיו, בחופש ושלום, שמחה ואהבה, ללא תנאים.

יש בבודהיזם גישות שונות, דגשים שונים, על-פי האופי, התרבות והמנהגים: יש צפוניים ויש דרומיים, יש מחמירים ויש מקלים, יש צהובים וחומים ואדומים ואפורים וכתומים – בודהיזם בשלל צבעים; ובכל דור ודור, בכל מקום וזמן, יש משמרים ויש מחדשים. יש בודהיזם של מהימנות: ראשוני, מקורי, שורשי; ויש בודהיזם של מיומנות: מפותח, מגוון, פרחוני. אבל המהות היא מעבר לחלוקה המסורתית הפשטנית, מעבר לכל ההבדלים בין האסכולות השונות. המהות היא ערות, וערות היא מיומנות ויצירתיות, מהימנות ופשטות. כאשר אנחנו ערים אנחנו פתוחים להתחדשות, ויחד עם זאת אנחנו נשארים נאמנים למהות.

יש שמרנים ויש חדשנים, אבל ללא ערות לא ניתן לשמר במהימנות, ולא ניתן לחדש במיומנות. אין טעם במהימנות ללא יצירתיות והתחדשות, ואין טעם במיומנות ללא פשטות וקשב למהות – רק ערות היא באמת טעם החיים. ללא יצירתיות וקשב לתנאים המשתנים, לתרבות ולחברה בה אנחנו חיים, למקום ולזמן ולאדם אותו אנחנו פוגשים, לא המהות תשתמר אלא רק קליפה ריקה, חסרת טעם וחיות. ללא פשטות וקשב למהות שבעצמה תמיד חדשה, בלתי ידועה, לא באמת תתחדש המהות אלא רק תתחלף קליפה אחת באחרת, יתחלף סגנון הדיבור והלבוש וההתנהגות ברדיפה חסרת תוחלת אחר חידושים שאינם אלא המשכיות של המוכר והידוע, עולם ההרגלים. ערות היא מיומנות ומהימנות, יצירתיות ופשטות; ולכן – כדי להיות באמת ערים – יש להיות מאוד יצירתיים בעולם השגרה וההרגלים, ויש להיות מאוד פשוטים בעולם המורכב שבו אנחנו חיים.

בודהיזם-ללא-איזם הוא בודהיזם של מהות: יש בודהיזם של ידע ולימודים – אבל לא ניתן באמת להבין אלא כאשר אנחנו ערים; יש בודהיזם של פולחן וטקסים – אבל אין באמת טעם לדברים אלא כאשר אנחנו ערים; יש בודהיזם של מעשים טובים – אבל רק כאשר אנחנו ערים אנחנו באמת עוזרים. המהות היא באמת פשוטה, תמיד חדשה: רק כאן ועכשיו אפשר להיות באמת ערים ליופי של החיים, רק כאן ועכשיו אפשר לחיות את החיים בחופש ושלום, שמחה ואהבה, ללא תנאים.

יום אחד בא המושל לבקר חכם זן נודע, ושאל שאלה:

"מה תלמידיך עושים? מה אצלך לומדים? האם אתם קוראים את הכתבים?"

חכם הזן השיב בשלילה.

שאל המושל, "אם כך, האם אתם מתרגלים מדיטציה?"

ושוב, חכם הזן השיב בשלילה.

"אז מה בכל זאת אתם עושים?" שאל המושל,

וחכם הזן השיב, "אנחנו מטפחים בודהות ובודהיסאטבות";

ולכך המושל ענה, "יקר-ערך הוא אבק זהב, אבל בעיניים הוא גורם נזק רב".

אמר המושל: הדברים שאתה אומר הם באמת נפלאים – המהות היא ערות, יש להתעורר לחיים. אתה באמת מבין את הדברים לעומקם ומדבר בבהירות על המהות, אבל אל תוליך שולל את עצמך ואחרים, שלא יטעו לחשוב שיש להימנע מלימוד הכתבים ותרגול מדיטציה וקיום טקסים ומעשים טובים. יש ללמוד בודהיזם, לתרגל מדיטציה, לקיים טקסים, לעשות מעשים טובים – בנוכחות-מודעות, כאשר אנחנו ערים לכל מה שאנחנו עושים.

בודהיזם-ללא-איזם הוא מהפך שלם בסדר העדיפויות שלנו בחיים, והדברים באמת פשוטים: המהות אינה הדבר שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות, אלא האיכות של העשייה. ערות היא איכות החיים שאנחנו חיים במודעות, ערות היא הגישה הישירה והפשוטה והשפויה לפגישה עם המצב האנושי, הפרטי והכללי – ללא נוסחאות סודיות, ללא הנחות סמויות, ללא דעות קדומות; ללא צבירה של תארים, ללא טכנולוגיה של שלבים. בודהיזם-ללא-איזם אינו שיטה אלא אמנות, אמנות החיים הערים.

*       *       *       *       *       *

יום אחד בא המושל לבקר חכם זן נודע, ושאל שאלה פשוטה: "מהי המהות של הדהרמא? מהי התורה העמוקה, הנעלה והנפלאה ביותר אותה לימד הבודהא?" חכם הזן ענה ללא מילים; במודעות הוא כתב 'עֵרוּת'. המושל אמר לחכם הזן "תודה רבה; אני מבין ששאלתי היתה רחוקה מדי, מוקדמת מדי. ראשית, יש להיות ערים – זהו הבסיס, הצעד הראשון; אני באמת מבין. ועכשיו, שוב אני שואל: ואחרי ערות, מהי התורה הנפלאה, העמוקה והנעלה ביותר אותה לימד הבודהא? מהי המהות של הדהרמא?" שוב, במודעות, חכם הזן כתב 'עֵרוּת'. והמושל שוב אמר: "תודה רבה על כך שאתה מדגיש עבורי את החשיבות של ערות; אני באמת מבין. אבל יכול להיות שאתה, חכם הזן הנודע, לא מבין את שאלתי. מפני שאני לא שואל על הצעד הראשון בדרך, אני שואל על הצעד האחרון; אני שואל מהי המהות של הדהרמא? מהי התורה הנעלה, הנפלאה והעמוקה ביותר אותה לימד הבודהא?" ושוב, חכם הזן כתב במודעות 'עֵרוּת'. עכשיו המושל כבר היה מרוגז, ובזעם רב הוא הטיח בחכם הזן "ערות, ערות, ערות – מה זו ערות?!" חכם הזן שוב כתב, במודעות: 'עֵרוּת היא עֵרוּת'.

הבודהא לימד ארבע אמיתות נעלות: הסבל, הסיבה לסבל, הקץ לסבל, והדרך ששמה קץ לסבל. כבר שמענו רבות אודות ארבע האמיתות הנעלות, אבל ללא ערות אנחנו לא באמת מבינים, ועדיין חושבים שהסבל והקץ לסבל הם שני דברים נפרדים, שצריך לגרש את האחד כדי לממש את האחר; ללא ערות אנחנו עדיין מתעסקים בבעיה של הסבל ובה לכודים ושקועים. כאשר אנחנו ערים אנחנו מודעים לסבל, לקושי ולמצוקה, ומודעים גם למה שאינו סבל – כאשר אנחנו ערים אין בעיה. כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שהקץ לסבל אינו דבר נפרד המצוי במקום אחר, שאינו סבל; אנחנו מבינים שהקץ לסבל אינו דבר המצוי במקום או מצב מסוים, ולכן אין דרך לשם – כאשר אנחנו ערים אין פתרון. הקץ לסבל אינו מצוי בסוף אלא כבר בהתחלה, הקץ לסבל הוא הגישה, הקץ לסבל הוא פשוט הדרך בה אנחנו פוגשים את הסבל: במודעות, נוכחות, ערות; ללא פתרון, אין בעיה – הדברים באמת פשוטים.

הבודהא דיבר על ארבע אמיתות נעלות, ויחד עם זאת אין דרך לפגוש את הסבל אלא כאשר אנחנו ערים, אין דרך להבין את הסיבה לסבל אלא כאשר אנחנו ערים, אין דרך להגשים את הקץ לסבל אלא כאשר אנחנו ערים, אין דרך אלא ערות. ערות היא האמת הנעלה הראשונה והאחרונה – כאשר אנחנו ערים, הסוף הוא ההתחלה. כאשר אנחנו באמת נוכחים-מודעים יש אמת נעלה אחת ויחידה: זו האמת הנעלה של פגישה עם החיים, ממש כאן ועכשיו, מבחוץ ומבפנים, ללא תנאים.

הבודהא לימד שמונה פנים של הדרך הנעלה: השקפה נכונה, חשיבה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה, וריכוז נכון. שמונה פנים לדרך, וערות היא המהות: כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שהשקפה נכונה היא חופש מכל ההשקפות, ללא היצמדות למסקנות מגובשות ונוסחאות ידועות – השקפה נכונה היא ערות. וכך, חשיבה נכונה ודיבור נכון ועשייה נכונה אינם אלא חשיבה ודיבור ועשייה במודעות, מחייה נכונה אינה אלא חיים במודעות, מאמץ נכון אינו הנחיה לעשייה אלא תיאור של הקיים כאשר אנחנו ערים.

המאמץ להבין אינו מוביל להבנה, המאמץ להיות שמחים אינו מביא שמחה, המאמץ להיות טובים אינו שלום אלא מלחמה כנגד הרע. המאמץ להיות בשליטה אינו מניב חופש, המאמץ להשיג מטרה ולהגשים הצלחה אינו אהבה, המאמץ להיות ערים אינו פגישה עם הדברים כפי שהם, כאן ועכשיו – ערות אינה תוצאה של מאמצים. אפשר להתאמץ, במודעות; אפשר להתאמץ לפתור בעיות ולהשיג הישגים, אבל ערות אינה המאמץ שאנחנו עושים אלא האור שמאיר את הדברים, הגישה בה אנחנו מתייחסים – זו תשומת-לב נכונה. וכאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שריכוז נכון קיים מעצמו כאשר אנחנו פוגשים את הדברים בשלום ובשמחה, בנוכחות-מודעות ללא בחירה, וזהו החופש הראשון והאחרון, זו השקפה נכונה – כאשר אנחנו ערים הסוף מצוי כבר בהתחלה.

הבודהא דיבר על טוב-לב וחמלה, שוויון-לב ושמחה, וערות היא המהות: כל התכונות הנעלות אינן מטרות רחוקות אותן משיגים על-ידי אמצעים מיומנים, אלא עצם הגישה בה אנחנו פוגשים את כל הדברים. אין דרך להיות שמחים – שמחה היא הדרך; כאשר אנחנו ערים אנחנו באמת בחיים וזו שמחה אמיתית, שמחת חיים, ללא תנאים. אין דרך לפגוש את הדברים בשוויון-לב אלא כאשר אנחנו ערים בנוכחות פתוחה ומודעות פשוטה, ללא תגובה, ללא בחירה; אין דרך להיות בשלום – שלום הוא הדרך בה אנחנו פוגשים את הדברים, הדרך בה אנחנו קשובים, שלום כדרך חיים. אין דרך לפגוש את הדברים בחמלה אלא כאשר אנחנו ערים בלב פתוח לרווחה, יחד עם הקושי והמצוקה; ערות היא היכולת להיות אור ממש בלב החשכה. אין דרך לחיות את החיים בטוב-לב ובהכרת תודה אלא במודעות, כאשר אנחנו באמת ערים ליופי של החיים, בעצמנו ובאחרים, מבחוץ ומבפנים; במודעות אנחנו ערים לחדשות הטובות, בכל מצב, בכל אדם, ללא תנאים.

הבודהא לימד שישה היבטים של הדרך לעבור אל מעבר לסבל: נתינה בנדיבות, מוסר, הכלה בסובלנות, התמדה בחריצות, התבוננות עמוקה, והבנה. הבנה כוללת את כל ההיבטים האחרים, הבנה היא המקור והמהות של כל הדרכים, וכאשר אנחנו ערים לדברים כפי שהם אנחנו באמת מבינים, הבנה שלמה, הבנה חיה. כאשר אנחנו ערים אנחנו קשובים בלב שלם, ללא הפרדה, וכך אנחנו חיים במלואם, לעומקם, את החיים. כאשר אנחנו ערים אנחנו פוגשים את כל הדברים בסקרנות ועניין, ללא טוב או רע, ללא ייאוש וללא תקווה, בכל רגע מתחדשים בהתמדה. כאשר אנחנו ערים אנחנו פותחים את הלב להכיל את כל מה שאנחנו פוגשים, מבחוץ ומבפנים, ללא שיפוט וללא אפליה.

ללא ערות, גם אם נשתדל להיות נחמדים וטובים, עדיין ניפגע ונפגע באחרים; אבל כאשר אנחנו ערים כל התכונות הנעלות וכל המעשים הטובים מעצמם מתגשמים – ערות היא המוסר הראשון והאחרון שאנחנו צריכים. ללא ערות אנחנו לא באמת נדיבים אלא עדיין עסוקים בעסקאות וחישובים של תועלת ורווחים, גשמיים ורוחניים – רק נוכחות-מודעות היא נדיבות ללא תנאים; ללא ערות אנחנו מעניקים רק עזרה ראשונה – רק ערות היא עזרה אמיתית ועמוקה, נתינה-ללא-נתינה.

הבודהא דיבר על שפע של בודהיסאטבות נעלים – וכל הבודהיסאטבות אינם אלא אותה המהות במצבים ובתנאים משתנים, כל בודהיסאטבא אינו אלא היבט מסוים של אדם שחי במודעות, חיים ערים. הבודהא דיבר על מעורבות חברתית ועשייה בנדיבות, חמלה בפעולה, אבל כדי להגיע רחוק יש להתחיל קרוב מאוד: רק כאן ועכשיו – כאשר אנחנו נוכחים, מודעים, קשובים, ערים – אפשר באמת לעזור לעצמנו ולאחרים, לעשות מעשים טובים, רק כאן ועכשיו אפשר באמת לאהוב, רק כאן ועכשיו אנחנו באמת בחיים.

ערות היא המהות של הדהרמא, התורה העמוקה והנעלה והנפלאה ביותר שלימד הבודהא, אבל לא ניתן באמת להבין את הדברים שאנחנו עכשיו שומעים וקוראים אלא כאשר אנחנו קשובים, ממש עכשיו, במקום בו אנחנו יושבים; אין דרך להבין את התורה אותה לימד הבודהא אלא כאשר אנחנו ערים. ללא ערות אנחנו רק חושבים שאנחנו מבינים, מתרגמים את הדברים למונחים מוכרים, שומעים רק מה שאנחנו רוצים, תופסים את הדברים בדרך בה אנחנו רגילים – ללא ערות יש רק אִיזְם ללא בּוּדְה; אבל כאשר אנחנו ערים הדברים באמת פשוטים – ערות היא ערות היא ערות, ערות היא קשב, מודעות, נוכחות. ממש כאן ועכשיו, האם אנחנו ערים? האם אנחנו יכולים לפגוש את הדברים כפי שהם, משמע חדשים, בלתי ידועים?

להיות ערים, כאן ועכשיו: הדברים פשוטים, אפילו אם לפעמים הם לא קלים. הם לא קלים ולכן אנחנו מגיבים, ולכן אנחנו מנסים להתחמק מהקשיים, ולכן אנחנו מסתבכים, אבל עדיין הדברים פשוטים: כל מה שאנחנו באמת רוצים – חופש ושלום ושמחה ואהבה – כבר מצוי, ממש כאן ועכשיו, ללא תנאים, כאשר אנחנו ערים. ולכן אין דרך אלא ערות, שהיא צעד אל הבלתי ידוע, דרך-לא-דרך: הדהרמא אינה דרך סלולה, על-פי מתכון או מרשם, תכנית או נוסחה, עם שלבים ואמצעים ומטרה, מצפן ומפה, מעקה ביטחון ותנאים תומכים; הדהרמא אינה חוף מבטחים, החיים אינם בטוחים – הדהרמא היא רעידת אדמה!

*       *       *       *       *       *

במשך זמן חייו הבודהא דיבר אינספור מילים, הבודהא לימד אינספור שיעורים;

ובאחת הפעמים, על-פי המסופר, הוא לא אמר דבר.

הוא ישב מול קהל התלמידים, וללא מילים כך הם ישבו, ערים, קשובים;

עד שהבודהא הושיט את ידו, אחז בפרח שהיה מונח לצידו,

והגיש את הפרח בפני הקהל, ללא מילים.

קהל התלמידים מייד ניסה למצוא פירושים והסברים,

מהי הכוונה, מהי משמעות הדברים; כולם היו מאוד עסוקים.

ורק אחד, על-פי המסופר, היה באמת ער לדברים;

רק מָאהָאקָאשְיָאפָּא חייך חיוך של הבנה שלמה, חיוך של שמחת חיים.

הבודהא הגיש פרח, ומאהאקאשיאפא חייך;

הבודהא הגיש פרח של הבנה, ומאהאקאשיאפא הבין.

פרח הוא פרח, חיוך הוא חיוך, הבנה היא הבנה – הדברים באמת פשוטים. ערות היא היכולת להיות באמת בחיים, להיות ערים ליופי של החיים; וכאשר אנחנו ערים הפרחים פורחים והקוצים קוצים, כאשר אנחנו קשובים הלב ער בשמחת חיים. מה אנחנו צריכים כדי להיות ערים לפרחים בחיים? והפרחים זה לא רק מה שאנחנו בדרך-כלל חושבים – לפרחים יש גם קוצים; אבל כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שהקוצים הם הזדמנויות לחמלה והכרת תודה, הזדמנות להתעוררות. הפרחים הם גם הקוצים, כל הדברים הם פרחים כאשר אנחנו באמת ערים; אז מה אנחנו צריכים כדי להיות באמת בחיים? הבודהא מגיש לנו שפע של פרחים, בכל רגע בחיים – האם אנחנו ערים? האם אנחנו מסוגלים לחייך בשמחת חיים ממש כאן ועכשיו, במצב ובמקום בהם אנחנו נמצאים, ללא תנאים?

לפני הרבה שנים הבודהא הגיש פרח ומאהאקאשיאפא חייך, הבודהא הגיש פרח של הבנה ומאהאקאשיאפא הבין; אבל הבודהא כבר מת, ואנחנו לעומת זאת עדיין בחיים. הבודהא כבר מת ואנחנו עדיין בחיים, הבודהא כבר מת והבודהא חי, הבודהא מתעורר לחיים, רק כאשר אנחנו-עצמנו באמת בחיים, רק כאשר אנחנו-עצמנו ערים – עכשיו, ובכל רגע מחדש. הבודהא החי אינו מצוי במסורת של הסברים וטקסים, בסמכות של כתבים ומורים; הבודהא החי זו ערות, וכאשר אנחנו ערים אנחנו רואים יופי בכל רגע בחיים, ובכל מצב בו אנחנו נמצאים, ללא תנאים, אנחנו שמחים ואוהבים וחופשיים.

ערות היא הפרי המתוק ביותר של עץ החיים, ערות היא השורשים והגזע והענפים והעלים והפרחים של עץ החיים. כאשר אנחנו נוכחים-מודעים החיים ערים לעצמם, החיים בעצמם מתעוררים – ערות אינה דבר שאנחנו עושים, ערות אינה תכונה אישית, אין בעלות על נוכחות-מודעות. ערות היא היכולת להיות באמת בחיים, וזה לא תמיד נוח, זה בטח לא בטוח, אבל רק כך זה באמת בחיים: בחורף רועדים מקור, בקיץ מזיעים בחום – כאשר אנחנו ערים גם החורף וגם הקיץ הם פרחים; כאשר אנחנו ערים אנחנו שמחים כאשר אנחנו שבעים או רעבים – להיות שבעים, להיות רעבים, שניהם פרחים; אז איך זה עכשיו, ובכל רגע מחדש, להיות באמת בחיים? האם אנחנו ערים?

הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם: הבודהא היה בן-אדם שפגש אנשים אחרים במקום בו הם נמצאים, דיבר אל ליבם דברים פשוטים, ולימד איך להתעורר לחיים, איך לחיות במלואם, לעומקם, את החיים שאנחנו חיים. ואיך אפשר לפגוש את הבודהא? איפה הוא גר? מהי כתובת האתר? הבודהא גר כאן ועכשיו נקודה חמלה, נקודה חופש ושלום ושמחה ואהבה; הבודהא שוכן בכל מקום וזמן בהם אנחנו נוכחים, מודעים, קשובים, ערים; הדברים באמת פשוטים. וכאשר אנחנו באמת ערים אנחנו כבר חופשיים, במצב בו אנחנו נמצאים, בלב החיים, עם הפרחים ועם הקוצים; חופשיים להיות ערים ליופי של החיים, חופשיים לפגוש בשלום את הדברים, חופשיים להיות שמחים, חופשיים לאהוב – ממש כאן ועכשיו, ללא תנאים.